אני רוצה להתמקד במחשבה קדימה.
האם אנו , או יותר נכון הפוליטיקאים שלנו, עושים משהו כדי לבנות ולהכין את החברה שלנו לטווח הארוך? לי יש הרגשה שלמרות שלא נשארו הרבה אנשים מתקופת "חומה ומגדל", אנחנו מתנהלים עדיין עפ"י הדרך הזאת של בניית משהו לטווח הקצר ביותר.
ניקח למשל, את החינוך, או ליתר דיוק, את הנושא של יום חינוך ארוך.
במשך שנים, מתנהל ויכוח על יום חינוך ארוך, יש תקציב,אין תקציב,כן מגיע לכולם,לא מגיע לכולם, וכו`.
די מדהים, אותי לפחות, שהמשאב הכי יקר שיש במדינה ובחברה הישראלית, אינו מנוצל, אפילו בחלק קטן. המשאב שאני מדבר עליו הוא כח האדם המדהים שקיים במדינה. כל פעם שאיזו חברת סטרט אפ למשל, מצליחה בשוק העולמי, כולנו מתמלאים גאווה לאומית ומייד מזכירים את "הראש היהודי", ומרגישים שותפים לכל הצלחה.
למרות זאת, אנחנו כנראה התרגלנו יותר מדי לסמוך על האחרים שיגיעו להישגים (גם בשמנו), ופחות על הקמת מנגנון שייתעל את האיכויות של כולנו בצורה טובה יותר. ההשקעה שלנו בחינוך ובקידום הדור הצעיר, נמוכה לאין שיעור מהרמה שאנו צריכים. אנחנו בעצמנו מגבילים את האפשרויות להצליח, ושולחים את מרבית השאפתנים לחו"ל,להצליח שם. הדבר דומה לשטח עצום מלא בנפט, שכל מה שצריך זה להשקיע בתשתית ראשונית, של ה"חרגול" שיחפור את הבור, ושיגרום לנפט לפרוץ החוצה ללא הפסקה, ואנחנו מעדיפים לומר שאין תקציב לחפירה, וכדי לצאת ידי חובה, מממנים עוד חוקרים, שיגידו לנו שהאזור מלא בנפט.
ככה גם אם הפוטנציאל האנושי האדיר, שמנסה לפרוץ, ולהפוך אותנו למעצמה טכנולוגית מהמתקדמות בעולם.
אלא, שכבר מגיל צעיר, אנו מתרגלים, לסיים את יום הלימודים מוקדם , לחזור הביתה, אולי לעשות שיעורי בית במשך שעה קלה, וללכת "לשבת על הברזלים" עם החבר`ה.
כך אנו מעבירים את רוב תקופת היסודי והתיכון, תוך שאנו מצפצפים על הפצרות ההורים, להתייחס ללימודים ביתר רצינות,מה גם שחלק גדול מדי מחומר הלימודים אינו רלוונטי לעתיד, ולא מקדם אותנו, או מכין אותנו לחיים.
פתאום, אנחנו מגיעים לבחינות הבגרות, וצריכים להשקיע הרבה זמן, ואנרגיה, שעד אז לא היינו מורגלים להשקיע, וחלקנו מאבד את הדרך, ולא מצליח לעמוד במשימה, או שעומד בה בקושי, וא"כ צריך להשלים במכינה קדם אקדמאית, רק כדי להגיע לרמה סבירה.
בחלקים אחרים בעולם, בצפון אמריקה למשל, הילדים לומדים כל יום מכיתה א` ואפילו קודם, עד השעה 4 אחה"צ. המעניין הוא שהרבה בתי ספר הם ברמה נמוכה יותר מהרמה בארץ, אבל הילדים מתרגלים, ליום ארוך, וא"כ כשהם גדלים, הם מוכנים להגיע לעבודה, ולעבוד שעות ארוכות, ולא כמו בהרבה מקומות אצלנו, שבהם מגיעים לעבודה, ואחרי חצי יום מתעייפים, ומחכים לסוף היום, בלי להשקיע את המקסימום.
האם יום לימודים ארוך הוא כל כך יקר וקשה לביצוע? אני בטוח שלא.
תירוץ נוסף שמשתמשים בו כדי להפריע ליום לימודים ארוך הוא מפעל ההזנה. למה צריך תקציב מיוחד לכך? מה רע בשליחת ארוחה, או אפילו סנדביצ`ים עם הילדים,וכשהם יגיעו הביתה, אז הם יאכלו ארוחה חמה, הרי זה מה שהרבה ילדים, שהוריהם עובדים, עושים במילא עד שהוריהם חוזרים מהעבודה.
אפשרות נוספת היא הקמת דוכני מזון, שבהם יועסקו תלמידי התיכון, במסגרת תוכנית לימודים, שתכין אותם לנהל עסק קטן, ותלמידים אחרים שילמדו להכין את האוכל.כך נגדל דור של אנשי עסקים, מנוסים ומוצלחים יותר. גם היום ישנם חוגים של נוער שבהם לומדים את הכישורים הללו, אבל רק חלק מצומצם מאוד של תלמידים נוטלים חלק בזה.
בנוסף, אפשר לשלוח סטודנטים, שכחלק מתוכנית הלימודים, יעזרו ללמד את התלמידים, בחלק משעות היום, וכך יצברו נסיון, והתקצוב שלהם יהיה זול יותר.
התועלת שתצמח מכך, בעיקר לזמן הארוך יותר, עולה בהרבה על המחיר הנדרש, מה גם שהכלכלה תרויח הרבה יותר מכך שההורים, שאחד מהם צריך לחזור הביתה מוקדם כדי להיות עם הילדים, יוכל לעבוד יותר ולתרום לכלכלת המדינה. הגדלת המעורבות של הילדים והנוער בחינוך חבריהם, יתרום גם הוא להרגשת השותפות והאחריות למדינה, שבזמן האחרון מתדרדרת יותר ויותר.
הצעה נוספת היא לדחות את השרות הצבאי, ב4-3 שנים, שבהם יזכה בוגר התיכון באפשרות ללמוד בחינם באוניברסיטה, ואת התמורה, ייתן במסגרת השרות הצבאי או השירות הלאומי ( שיהיה חובה). גם היום יש תכניות שבהם המתגייסים דוחים את שרותם, ולומדים בעתודה, אבל אני חושב שזה צריך להקיף את כולם. לדעתי, נרוויח מכך פעמיים, פעם ראשונה בכך שנעלה את רמת ההשגים של האוכלוסייה, ופעם שנייה כשנקבל חיילים קצת יותר בוגרים, שיעמדו יותר בקלות במשימות של הצבא היום.
הרבה יותר צעירים, מתחמקים מהצבא, מתוך הרגשה של אי רצון לתרום למדינה, שהם מרגישים, שאינה מוכנה לתרום להם. מוכנות של המדינה לתת לאזרחיה, לפני שהם יצטרכו לתת בחזרה, יעלה את רמת המוכנות לתרומה מצד הצעירים.
אם ניתן לכל אחד תפקיד בהתאם ליכולתו, ונדגיש את חשיבותו של "האדם הפשוט", כבורג חשוב בחברה, נגדיל את תחושת השייכות שלצערי, הולכת ומתפוגגת.
בעבר, החינוך האידיאולוגי, היה חזק מספיק, כדי לתת לאזרחים את המוטיבציה האדירה, להקים יש מאין, בתנאים קשים ביותר. היום, צריך להעזר גם בדברים נוספים, כדי להגיע למוטיבציה כזאת, אבל כמו שראינו במלחמת לבנון השנייה,כשיש הצדקה, אנחנו עדיין מוכנים לתת הכל.
האם אנו , או יותר נכון הפוליטיקאים שלנו, עושים משהו כדי לבנות ולהכין את החברה שלנו לטווח הארוך? לי יש הרגשה שלמרות שלא נשארו הרבה אנשים מתקופת "חומה ומגדל", אנחנו מתנהלים עדיין עפ"י הדרך הזאת של בניית משהו לטווח הקצר ביותר.
ניקח למשל, את החינוך, או ליתר דיוק, את הנושא של יום חינוך ארוך.
במשך שנים, מתנהל ויכוח על יום חינוך ארוך, יש תקציב,אין תקציב,כן מגיע לכולם,לא מגיע לכולם, וכו`.
די מדהים, אותי לפחות, שהמשאב הכי יקר שיש במדינה ובחברה הישראלית, אינו מנוצל, אפילו בחלק קטן. המשאב שאני מדבר עליו הוא כח האדם המדהים שקיים במדינה. כל פעם שאיזו חברת סטרט אפ למשל, מצליחה בשוק העולמי, כולנו מתמלאים גאווה לאומית ומייד מזכירים את "הראש היהודי", ומרגישים שותפים לכל הצלחה.
למרות זאת, אנחנו כנראה התרגלנו יותר מדי לסמוך על האחרים שיגיעו להישגים (גם בשמנו), ופחות על הקמת מנגנון שייתעל את האיכויות של כולנו בצורה טובה יותר. ההשקעה שלנו בחינוך ובקידום הדור הצעיר, נמוכה לאין שיעור מהרמה שאנו צריכים. אנחנו בעצמנו מגבילים את האפשרויות להצליח, ושולחים את מרבית השאפתנים לחו"ל,להצליח שם. הדבר דומה לשטח עצום מלא בנפט, שכל מה שצריך זה להשקיע בתשתית ראשונית, של ה"חרגול" שיחפור את הבור, ושיגרום לנפט לפרוץ החוצה ללא הפסקה, ואנחנו מעדיפים לומר שאין תקציב לחפירה, וכדי לצאת ידי חובה, מממנים עוד חוקרים, שיגידו לנו שהאזור מלא בנפט.
ככה גם אם הפוטנציאל האנושי האדיר, שמנסה לפרוץ, ולהפוך אותנו למעצמה טכנולוגית מהמתקדמות בעולם.
אלא, שכבר מגיל צעיר, אנו מתרגלים, לסיים את יום הלימודים מוקדם , לחזור הביתה, אולי לעשות שיעורי בית במשך שעה קלה, וללכת "לשבת על הברזלים" עם החבר`ה.
כך אנו מעבירים את רוב תקופת היסודי והתיכון, תוך שאנו מצפצפים על הפצרות ההורים, להתייחס ללימודים ביתר רצינות,מה גם שחלק גדול מדי מחומר הלימודים אינו רלוונטי לעתיד, ולא מקדם אותנו, או מכין אותנו לחיים.
פתאום, אנחנו מגיעים לבחינות הבגרות, וצריכים להשקיע הרבה זמן, ואנרגיה, שעד אז לא היינו מורגלים להשקיע, וחלקנו מאבד את הדרך, ולא מצליח לעמוד במשימה, או שעומד בה בקושי, וא"כ צריך להשלים במכינה קדם אקדמאית, רק כדי להגיע לרמה סבירה.
בחלקים אחרים בעולם, בצפון אמריקה למשל, הילדים לומדים כל יום מכיתה א` ואפילו קודם, עד השעה 4 אחה"צ. המעניין הוא שהרבה בתי ספר הם ברמה נמוכה יותר מהרמה בארץ, אבל הילדים מתרגלים, ליום ארוך, וא"כ כשהם גדלים, הם מוכנים להגיע לעבודה, ולעבוד שעות ארוכות, ולא כמו בהרבה מקומות אצלנו, שבהם מגיעים לעבודה, ואחרי חצי יום מתעייפים, ומחכים לסוף היום, בלי להשקיע את המקסימום.
האם יום לימודים ארוך הוא כל כך יקר וקשה לביצוע? אני בטוח שלא.
תירוץ נוסף שמשתמשים בו כדי להפריע ליום לימודים ארוך הוא מפעל ההזנה. למה צריך תקציב מיוחד לכך? מה רע בשליחת ארוחה, או אפילו סנדביצ`ים עם הילדים,וכשהם יגיעו הביתה, אז הם יאכלו ארוחה חמה, הרי זה מה שהרבה ילדים, שהוריהם עובדים, עושים במילא עד שהוריהם חוזרים מהעבודה.
אפשרות נוספת היא הקמת דוכני מזון, שבהם יועסקו תלמידי התיכון, במסגרת תוכנית לימודים, שתכין אותם לנהל עסק קטן, ותלמידים אחרים שילמדו להכין את האוכל.כך נגדל דור של אנשי עסקים, מנוסים ומוצלחים יותר. גם היום ישנם חוגים של נוער שבהם לומדים את הכישורים הללו, אבל רק חלק מצומצם מאוד של תלמידים נוטלים חלק בזה.
בנוסף, אפשר לשלוח סטודנטים, שכחלק מתוכנית הלימודים, יעזרו ללמד את התלמידים, בחלק משעות היום, וכך יצברו נסיון, והתקצוב שלהם יהיה זול יותר.
התועלת שתצמח מכך, בעיקר לזמן הארוך יותר, עולה בהרבה על המחיר הנדרש, מה גם שהכלכלה תרויח הרבה יותר מכך שההורים, שאחד מהם צריך לחזור הביתה מוקדם כדי להיות עם הילדים, יוכל לעבוד יותר ולתרום לכלכלת המדינה. הגדלת המעורבות של הילדים והנוער בחינוך חבריהם, יתרום גם הוא להרגשת השותפות והאחריות למדינה, שבזמן האחרון מתדרדרת יותר ויותר.
הצעה נוספת היא לדחות את השרות הצבאי, ב4-3 שנים, שבהם יזכה בוגר התיכון באפשרות ללמוד בחינם באוניברסיטה, ואת התמורה, ייתן במסגרת השרות הצבאי או השירות הלאומי ( שיהיה חובה). גם היום יש תכניות שבהם המתגייסים דוחים את שרותם, ולומדים בעתודה, אבל אני חושב שזה צריך להקיף את כולם. לדעתי, נרוויח מכך פעמיים, פעם ראשונה בכך שנעלה את רמת ההשגים של האוכלוסייה, ופעם שנייה כשנקבל חיילים קצת יותר בוגרים, שיעמדו יותר בקלות במשימות של הצבא היום.
הרבה יותר צעירים, מתחמקים מהצבא, מתוך הרגשה של אי רצון לתרום למדינה, שהם מרגישים, שאינה מוכנה לתרום להם. מוכנות של המדינה לתת לאזרחיה, לפני שהם יצטרכו לתת בחזרה, יעלה את רמת המוכנות לתרומה מצד הצעירים.
אם ניתן לכל אחד תפקיד בהתאם ליכולתו, ונדגיש את חשיבותו של "האדם הפשוט", כבורג חשוב בחברה, נגדיל את תחושת השייכות שלצערי, הולכת ומתפוגגת.
בעבר, החינוך האידיאולוגי, היה חזק מספיק, כדי לתת לאזרחים את המוטיבציה האדירה, להקים יש מאין, בתנאים קשים ביותר. היום, צריך להעזר גם בדברים נוספים, כדי להגיע למוטיבציה כזאת, אבל כמו שראינו במלחמת לבנון השנייה,כשיש הצדקה, אנחנו עדיין מוכנים לתת הכל.
לוחם צדק במאבק אבוד נגד מערכת המשפט הגרועה
blog.tapuz.co.il/rodeftsedek1
blog.tapuz.co.il/rodeftsedek1
